<h1>ספר התרומות שער נ' חלק ד'</h1>
<h2>דף לא.</h2>
גרסינן בפרק שבועת העדות [ל"א ע"א] ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו אמר רב זה הבא בהרשאה. ומסתברא דוקא דאיתנהו תובע ונתבע בחד דוכתא, וזהו בכלל לא טוב, אבל היכא דתובע בהאי מתא ונתבע במתא אחריתי ודאי מצוה קא עביד כדי שלא יהא כל אחד נוטל מעות חברו והולך ויושב לו במדינת הים ואין לך מציל ממון חברו גדול מזה. וכן דעת הראב"ד ז"ל [תמים דעים סימן ס"ב]. וכתבו הראשונים כי הרשאה אין בה דין קדימה לגמרי אבל יש בה מקצת קדימה, כגון שיש לו חוב אצל שמעון והרשה לוי לתבעו ואחר כך הרשה יהודה, אם קדם לוי ותבע שמעון בהם ונתנם לו קודם שידע בטול שליחותו של לוי זכה לוי ואין יכול יהודה לתבעו לשמעון, אבל אם ידע שמעון בטול שליחות לוי ולוי ויהודה תובעין אותו יש לו ליתנם ליהודה ולא ללוי אע"פ שהרשאתו מוקדמת, שכבר בטל להרשאת לוי, בכה"ג אחרון אחרון נשכר, וכדאמרינן לענין קדושין [קדושין ע"ט ע"א] וכן היא שנתנה רשות לשליח וקדמה היא וקדשה את עצמה אם שלה קדמו קדושיה קדושין ואם של שלוחה קדמו אין קדושיה קדושין, וכדאתמר משמיה דמר רב יהודאי גאון ז"ל דקי"ל דשלוחא שויא ואי בעי לבטולי לשליחותיה ולארוכי לאיניש אחרינא אית ליה רשותא, ע"כ.
<h2>דף לג:</h2>
והיכא דבעי מלוה לכוף את הלוה לפרוע לו על אי זה דרך ובאי זה לשון כותבין אותו. על זה גרסינן בב"ק פרק מרובה [ע' ע"א] אמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, ואע"פ שיכול להוציאו בדיינין כיון דאינה בידו ממש אינו יכול להקדיש, דביתו כתיב מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו. אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה. פירוש אורכתא לשון הרשאה שמרשה ראובן את שמעון שיתבע חובו מלוי שהוא בעיר אחרת או באותה העיר עצמה, על זה אמרי נהרדעי שאם ידוע לעדים שכבר תבע ראובן ללוי את חובו או מה שהפקיד אצלו וכפר בו אינן רשאין העדים לחתום אחר כך באותה הרשאה, משום דמחזי כמאן דחתים אשקרא, שזה נותן לזה מה שאין לו ביד האחר. ואמרינן בגמ' טעמא דכפריה הא לא כפריה כתבינן. פירוש, ואע"ג דאין מטבע נקנה בחליפים, ואע"ג דקי"ל כרבי יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש ואפילו בעלים דמעיקרא מפני שאינו ברשותו, אפילו הכי קי"ל כלישנא בתרא. ויש אומרים דדוקא בפקדון כתבינן. וי"א דאפילו במלוה דלא כפריה כותבין הרשאה. ומביאין ראיה בזה ההיא דשבועות [ל"ג ע"ב] דקתני טעמא איש פלוני כהן הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבין, ואמאי הא קתני סיפא אין חייבין עד שישמעו מפי התובע, ומשני בבא בהרשאה. ואיכא לדחויא בפקדון. אך ההיא דבפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ה ע"א] דקתני גבי הנהו תרי שטרי דהלואה מאי תקנתיה לכתוב הרשאה זה לזה, אלמא מצי מרשה בהלואה. והא נמי איכא לדחויא, דבמלוה בשטר מיירי, שאדם יכול להקנות השטר משעבודו בכתיבה ומסירה, הא במלוה ע"פ דנתנה להוצאה ולית לה שעבודא דארעא וליתנהו ברשותיה לית לן ראיה למכתב עליה הרשאה. מיהו אית לן ראיה מההיא דבכורות [מ"ח ע"ב] דאוקמה שמואל בבא בהרשאה, וכדאיתא לקמן, ואע"ג דאיתא בכפירת ספק, מ"מ אית לן למילף מינה דבעסק הלואה נתנה הרשאה לעשותה. ויש מן הראשונים שכתבו דטעמא דמלתא מפני תקון העולם שלא יהא כל אחד ואחד הולך עם ממון חברו למ"ה ואינו מחזירו לו. וכתב הרי"ף בהלכות הלכך מאן דמייתי אורכתא דמטלטלי דכפריה לא מהניא ליה ולא מידי ולית ליה רשותא לאשבועיה ולא לאשתעויי דינא בהדיה כלל, דלא כתבינן אורכתא אלא אמאן דמודה דאיכא גביה ההוא מידי דמורכין ביה, אבל אמאן דכפר לא כתבינן, דקי"ל כנהרדעי, ע"כ. ורבינו יעקב כתב דהאידנא אפילו אמטלטלי דכפריה כתבינן, דהא טעמיהו דנהרדעי משום דמחזי כשיקרא וקי"ל דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן.
